כידוע, העלאת מחירי הקמח בשוק העולמי בשיעור של 13.5% גררה החלטה של הממשלה בישראל לפיה יועלה מחיר הלחם האחיד המצוי בפיקוח וסבסוד בשיעור של 27%, החלות ב-16% והלחם הפרוס ב-8%. המאפיות שהיו צריכות לספוג חלק מהעליות במחיר הקמח החליטו שלא לספק את הלחם האחיד וסיפקו רק את הלחמים המיוחדים שמחירם גבוה בהרבה מהלחם האחיד. משבר הלחם היה בעיצומו שכן הממשלה לא תפקדה כגורם בעל אחריות המקיים את יציבות הלחם בשנה שאין בה אינפלציה. כאן עולה השאלה: מה צריכה להיות העמדה של תנועה ליברלית, כמו "שינוי", הדוגלת בכוחות השוק החופשי ואי-התערבות הממשלה במשק, בנושא רגיש כסבסוד מחיר הלחם האחיד?
בשאלה זו עוסק מאמר זה.
לעניין זה ברצוני להחזיר אותנו מעט לאחור לתקופה שבה חברי הכנסת של "שינוי", שעמדו בראש ועדת הכלכלה ואף כיהנו כשרים בממשלה, יצרו את הרושם שכמנהיגיה של תנועה ליברלית הם דואגים קודם כל לעשירון העליון: הפרטה בכל נושא אפשרי או התעלמות מבעיות חברתיות להוציא פעולה של העברת "כספים ייחודיים" לסטודנטים. הגיע העת להציב את הרעיון הליברלי גם מול הצורך באחריות חברתית שתעמיד גם את שאלת מחיר הלחם האחיד והדאגה לו במקום הנכון.
שתי אמירות מוכרות המייצגות את תפישת העולם הליברלי הן אלו: האחת, "חיה ותן לחיות", השנייה, "כאשר העניים רעבים ומבקשים דגים, תנו להם חכות ולמדו אותם לדוג". הבה נבחן לאורה את המדיניות שמן הראוי לקיים ביחס לשמירה על מחיר הלחם האחיד באופן יציב ושווה לכל נפש ע"י סבסודו בהתאם.
פרשנותי לאמרה "חיה ותן לחיות" אומרת שכאשר אתה, כאדם, דאגת למחייתך ולמחיית משפחתך, עליך לזכור שיש גם אחרים שרוצים לחיות. תרבותנו ידעה לקיים, מקדמא-דנא, ערבות הדדית ודאגה לעניים באמצעות "גמילות החסדים", ה"מעשר" ו"הלקט והפאה" שהושארו בשדה למען הנזקקים. לפיכך שמירה על מחיר לחם נמוך על ידי סבסודו בכספי המסים הנגבים מאיתנו חייבת להיות לחם חוק, דהיינו מעוגנת בחוק למען אותו עקרון של "...ותן לחיות".
לא סוד הוא כי העשירונים העליונים הממוקמים בהרבה מעל קו העוני, מצויים בחלקם הגדול בבעיה של שמירת משקל וספירת קלוריות. אלה ממעיטים באכילת לחם, ודאי מן הלחם האחיד. מבחינה זו, ניתן לומר בקריצה כי הסבסוד של המצרך מגיע אל הנצרך. יתר על-כן, אף אם מרכיב הלחם בסל המחייה של משפחה קטן יחסית (כ- 100 ₪ בחודש עבור לחם מסובסד וכ- 200 ₪ עבור לחם לא מסובסד) יבואו הטוענים והשואלים: "בעצם למה לסבסד את המצרך? הבה נסבסד את הנצרך באמצעות מנגנוני הרווחה". על כך יש להשיב כי אף אם חלק גדול מהאוכלוסייה, המצויה מתחת לקו העוני, יכול להרשות לעצמו את התשלום המלא עבור הלחם הלא מסובסד, עדיין יש משמעות סמלית בכך שאנו כחברת שפע מבטיחים בכל זאת שלא לתת למצוקה של מחסור בפת לחם להופיע בכל דרך שהיא. זה מתחבר גם לאמרה המוזכרת לעיל של "...תנו להם חכות...וגו'".
בהקשר זה יש לזכור שחלק מאלה המצויים מתחת לקו העוני, באורח סמלי, "אינם מסוגלים לאחוז בחכה כדי לדוג" או "אף אם הם מסוגלים לאחוז בחכה, ידיהם רועדות והדגים בורחים מחכתם..", ובאורח מעשי, אפשר לראות אותם בשווקים בימי שישי מחטטים בזבל למצוא משהו לאכול, ללמדך, שלא ניתן לגזור את הרעיון הליברלי מהתפישה הקפיטליסטית של בית מדרש מילטון פרידמן לפיה במקרה זה "..כוחות השוק יעשו את שלהם..".
לסיכום, נזכור כי המילה "ליברליזם" מייצגת "חופש" וכוללת בתוכה גם חופש מחרפת רעב. כן, כולנו, גם התעשיינים והסוחרים ובעלי העסקים ותומכי ההפרטה חייבים להיות ערבים לכך שאף אדם בחברתנו לא יסבול חרפת רעב. המשך סבסוד הלחם חייב על כן להיות מעוגן בחוק. גם אנחנו, הליברלים והקפיטליסטים מ"שינוי", חייבים זאת לעצמנו ולערכינו.
הכותב הינו מוותיקי תנועת "שינוי", מלווה אותה מהקמתה לפני כ-30 שנה, עמד בראש סניף חיפה ומשמש כנציג התנועה במועצת עיריית חיפה וכן חבר בהנהלת המפלגה. כמו כן ידוע כמומחה לענייני תעבורה ותחבורה
